מדברי הפתיחה
- - - ובימים שהלב חרד למה שיכול לבוא בעוד חודש ועוד חדשיים על העולם כולו ועלינו כאן בפרט - בימים אלה החליטה ההסתדרות לכנס מספר חברים ממקומות עבודה שונים, מפינות הארץ השונות, לנתק אותם מעבודתם ומתפקידים ןלכנס אותם לחודש של לימוד. פשוט לימוד. ויש להקשות: הזאת השעה להוציא אנשים מעבודתם, מהתגוננותפ, מהתכוננותם, ולהושיב אותם על ספסל הלימודים? שמעתי את השאלה הזאת ואף אני עצמי שואל אותה. ואומר מראש: יש שאלות אשר גם אם אתה משיב עליהן תשובה מספקת, עוד השאלה שאלה. התשובה היא שהתגוננותנו אנו איננה התגוננות פיזית בלבד, כמו כל התגוננות ויותר מכל התגוננות היא אקט רוחני מתמיד, היא מצריכה הרבה התכוננות נפשית, תכונות מסוימות, השתרשות רוחנית בדברים. עבודתנו הישובית-התגוננותית-המדינית לא היתה קיימת אלמלא אותם האוצרות הרוחניים, אשר עמדו ואשר הועמדו לרשותנו ואנחנו ביקשנו לרשת אותם ולהפוך בהם. ומשום כך הלימוד דרוש לנו, בעצם, כל יום.ואף על פי בן אפשר היתה השאלה צודקת אילו עשינו את עבודתנו כראוי כל השנים; אילו היינו דואגים לדברים אלה בעוד זמן - יתכן שלא היינו צריכים דוקא בחודש זה לשבת על ספסל הלימודים. אולם, הרבה החמצנו, הרבה החסרנו. ואין לדחות את מילוי החסר, כי דוקא בשעות הקשות יורגש החסר. כי עת-מבחן היא לנו, יותר מכל מה שהיה לנו, והיא דורשת לא רק ''גיוסים'' (שאנו עומדים ועוד נעמוד בהם) כי אם התגייסות רוחנית אמיצה.
אנחנו להוטים אחרי המעשה הטוב. הרימונו על נס את המעשה הטוב. אבל המעשה הטוב מצטרף לחשבון, לשרשרת טובה, רק אם רוח טובה מכוונת אותו. מדוע זקוקים אנו דוקא בימים אלה, יותר מבזמנים אחרים, ללימוד, לעיון, וגם לשיחת-חברים מרעננת ומדרבנת? מפני שאנחנו - לא נעלים זאת מעצמנו - מלאים חרדה. העולם כולו מלא עכשיו חרדה, ואנחנו - על אחת כמה. חרדה ופחד הם שמות נרדפים, אך מושגים שונים. ואל נתבייש בחרדתנו: חרדת אם לילד, חרדת יוצרים ליצירתם, חרדת תנועה לתקותה.
1
