לפני זמן מה נאם ראש הממשלה הבריטית - בא-כוחו של עם, אשר בכל היסורים והצרות הבאים עליו יש לו יסוד להאמין בכוחו - והוא הגדיר את תפקיד בריטניה בשעה זו במלה אחת, פשוטה ביותר: SURVIVE - להשאיר בחיים. לבריטניה רבתי אין בימין אלה דאגה גדולה יותר מאשר דאגתו הפשוטה ביותר של כל יצור חי: להשאיר בחיים. ישארו בחיים - יהיה עוד מקום לתקן משהו. אם לאו - לא יתוקן שום דבר.
תנועתנו כולה, מיום עלות העולה הראשון לארץ, משנדלק הזיק הראשון של תנועת העבודה, על כל המגמות והערכים הסוציאליים וההומניים והתרבותיים והלאומיים הכלולים בה - פועם בה וקובע בה יצר כביר זה: הרצון שהאומה שלנו תשאר בחיים.
אך בשביל אנגליה מספיק שהיא תשאר בחיים, ואז יבוא השאר מאליו, והכוחות הגנוזים והמדוכאים יפרצו אל על. בשבילנו עוד קיימת השאלה האכזרית: איזה חיים? חיי-קלון, חיי-עבדות, חיי-גיטו, המשך כל אלה?! וכדי שיהיה בנו הכוח לענות על שאלה זו תשובה למעשה, וכדי שנוכל לומר לאחרים מה רצוננו, ולומר לעם מה נדרש ממנו, צריכים אנו קודם כל לענות לעצמנו. ובשביל כך עלינו לגייס את כל כוחותינו הפנימיים.
במלחמה הקודמת עשינו משהו. היינו מעטים ודלים, סבלנו רעב, ועוד יותר מחלות, מאסרים ורדיפות. ובאותו זמן חישלנו את כוחנו הרוחני, עשינו זאת בצורות שונות: אם בעזרה לאסירים בדמשק; אם בהליכה למחנות ''סוכרה'' תורכית; אם בדאגה לפליטים ולמגורשים מיהודה והגליל; ואם בתסיסה רוחנית, אשר טפחה את ההכרה
2
