בחור צעיר מאד הייתי אז, אבל כאחד העוזרים המתנדבים למפעלי ה''קערה'' של חובבי ציון הקשישים הייתי מקורב לקהל שוחרי התקומה הלאומית היהודית שבעיר. אנחנו הבחורים הצעירים הפכנו ממושפעים למשפיעים והמרצנו את ''חברינו'' הקשישים ליסד אגודה ציונית בעירנו. כך נוסדה האגודה הציונית הראשונה בפולוצק, בשם ''דורשי ציון'', שאיגדה מספר גדול של בעלי-בתים, עשירי העיר, שהיו קרובים לתנועת חיבת ציון. גם כאן הוטלה העבודה הטכנית והארגונית על הצעירים קלי התנועה ושופעי ההתלהבות.

המרכז המחוזי של פעולתנו היה לא משרד, אלא איש, יהודי יקר מאד, הד''ר צבי ברוק, רופא ורב-מטעם בוויטבסק, ממונה מאז הקונגרס הציוני השלישי למורשה-הגליל לפלכי מינסק, ויטבסק ומוהילב. מיד אחרי יסוד האגודה הציונית התקשרנו אתו וקבלנו הוראות וחוזרים וחבילת שקלים, כמאתים שקל. המשך זמן קצר מכרנו את כולם. את תמורתם העברתי אל המרכז הפיננסי של ציוני רוסיה, שהיה אז אצל הד''ר מאנדלשטאם בקיוב והזמנתי ממנו משלוח נוסף של שקלים.

המרכז הרוחני, או האידיאולוגי, לתנועתנו הציונית היה בקישינוב. בראשו עמד יהודי יקר מאד, הרופא ד''ר יעקב ברנשטיין-כהן, מעוזריו הראשונים ומעולים ביותר של הד''ר הרצל. מאימת הרשות, שלא התירה פעולה ציונית רשמית, היינו קוראים למרכז נסתר זה בשם ''לשכת הדואר'', על שם המכתבים והחוזרים שהאגודות הציונית (כלומר: המורשים שלהן) היו מקבלות ממנו. במכתבים אלה באו בירורים אידיאולוגים ומעשיים בשאלות המטרה הציונית ודרכי הגשמתה. וכשם שחסידי חב''ד היו מתאפסים לשמוע בצבור מאמרי חסידות של רבם בפי

23