14
בין השיטין
מאת אדוין סמואל (שודר ביום ששי, 5 באוקטובר, 1945הריני פותח הערב בסדרת שיחות חדשה בשם ''בין השיטין שתשודרנה אחת לשבועיים. מר רכס קיטינג, סגן מנהל שירות השידור, יפתח בינות לשיחות אלה, בלילות שבת, בסדרת שיחות משלו בשם ''בינינו לבין עצמנו''. לצערי חולה הוא כיום, ולכן תחלנה שיחותיו באיחור-מה.
בסדרת שיחותי ''בין השיטין'' אני מבקש לעמוד רק על עניני בית ולא על עניני-חוץ. זאת אניח לפרשננו המדיני רוי אלסטון (Roy Elston) שישוחח על עניני-חוץ בכל ערבע יום שני, כלומר בכל יום ראשון בערב. אך הרי גם לעיניני-בית נודעת חשיבות רבה, וביחוד לאלה שקשורים לאורח-חיינו היום יומי. ואחד הדברים, הנוגעים במלוא מובן המלה בחיינו, הוא המות כתוצאה מתאונות כלי-רכב בדרכים. בעוד שבועיים אומר לכם, איפוא, משהו על תכניותיו של שירות-השידור בקשר למערכה, שהתנהל בסיסמה: ''הביטחון קודם לכול !''.
הערב מצאתי משהו אחר ''בין השיטין''. שיחתי מוקדשת לבעית החינוך, שמתלבטים בה, תושבי הארץ הזאת, והענין אקטואלי למדי ברגע זה, שהרי עתה החלה שנת-הלימודים. הללו, שהילדים בגיל בית-הספר היו אתם בכל חדשי-הקיץ, נושמים לרווחה. סוף סוף חוזרים היצורים הנחמדים הללו ללימודיהם, ואנו המבוגרים נשקוט במקצת מן הרעש שעל סביבנו.
והנה מורגש כיום בארץ הזאת צורך רב באפשרויות של השתלמות. המתלמדים הצעירים רואים בהשתלמות מפתח לדרכם בחיים, לעושר ולהשפעה. דבר זה נכון הוא גם במרבית הארצותף אך אצלנו קיימות בעיות-חינוך משלנו. אלה שנולדו בארץ, או באחת מארצות המזרח האחרות, מביטים בעיני-קנאה על אירופה ואמריקה, וביחוד על רמת-החיים הגבוהה שלהן. מעוררים בהם השתוממות גדלם ועשרם של בתי-הספר והאוניברסיטאות באירופה ובאמריקה, וכן האפשרויות הגדולות שמוסדות אלה פותחים בפני המתלמדים והתלממדות. הם מתבוננים על סביבם בארץ ומתאכזבים למראה האפשרויות המוגבלות, שנפתחות לפניהם כאן. ביחוד אין הערבים יכולים להיות מרוצים במלוא-המידה מן המצב הקיים בשטח-החינוך.
יודע אני אמנם שבמשך עשרים וחמש השנים האחרונות באה התפתחות רבה במערכת-החינוך הערבית; מחלקת החינוך הממשלתית הקימה בתי-ספר חדשים רבים בערים ובכפרים; נוסף על כך עשו תושביהם על ערים וכפרים רבים מאמצים גדולים להקים בתי-ספר משלהם; בערי הארץ השונות שואפים ההורים הערביים ליצירת מיטב האפשרויות בשטח זה של חינוך ילדיהם ומקריבים הרבה למען הגשמת שאיפה זו - ואף-על-פי-כן עובדה היא, שבתי-הספר הקיימים צרים מהכיל את התלמידים. הנקל, איפוא, להבין את התרעומת הרבה, שרווחת בין התושבים הערביים לעומת המצב הזה.
ואילו זוהי רק ראשית הבעיה. שכן אפילו יהיו בארץ בצי ספר עממיים ותיכוניים במידה מספקת, אי-אפשר יהיה לומר, שהשאלה נפתרה. מה יעשה הערבי הצעיר לאחר שיסיים לימודיו בבית-הספר התיכוני? ולאן ילך, אם יוכל להרשות לעצמו השתלמות נוספת וירצה לקבל השכלה אוניברסיטאית.
לפי שעה האוניברסיטאות הקרובות ביותר לארצנו, שבהן הערבית היא לשון הלימודים, הן אוניברסיטאות בירות וקאהיר. ואמנם עשו האוניברסיטאות הללו הרבה למען ערביי הארץ הזאת. מתלמדים ערביים אחרים יצאו להשתלם באוניברסיטאות של אירופה ואמריקה. ובענין זה הגישה ממשלת ארצנו סעד רב על ידי ששלחה על חשבונב כמה תלמידים לשם השתלמוות אל מעבר לים. הסמינריון הערבי הממשלתי בירושלים מקנה דרגת-השכלה גבוהה, ביחוד לצעירים שמתכוננים לעסוק בהוראה. שיעורי-המשפט הממשלתיים נותנים הכשרה לצעירים, שמתכוננים לקאריירה משפטית. והנה התחילו עתה בפעולה המועצה הבריטית וכן המוסד הירושלמי ללימודים גבוהים, שמהם ניהנים, כמובן, לא רק מתלמדים ערביים.
לכל המוסדות הללו - הסמינריון הערבי בירושלים, שיעורי- המשפט הממשלתיים והמוסד ללימודים גבוהים - יתרון חשוב אחד: כולם קיימים בתוך ארצנו ממש. דבר זה חשוב משום שרק מתלמדים מעטים יכולים להרשות לעצמם זאת מבחינה כלכלית, לא תמיד רצוי דבר זה. שכן דווקא באותן השנים, שבהן מצעצב אפיים של הצעירים, מוטב שישארו קשורים לרקע התרבותי הטבעי שלהם, כלומר לארצם.
ממילא מובן שאין אני מתעלם מן התועלת שבנסיעות לארצות-חוץ, אבל לדעתי חייבים המתלמדים בארץ הזאת להשתלם עד למידת האפשר לא מעבר לגבול. עלינו לדאוג לכך על-כל-פנים, שהמתלמדים לא ינותקו בהמשך-הזמן מעל לשון-האם שלהם. וברצון קובע אני, שהמועצה הבריטית בארץ, וכן י.מ.ק.א. בירושלים, נוהגים לפי קו זה, ובמוסדות הנ''ל יכולים ערבים צעירים להמשיך בלימודיהם בלשונם הלאומית ועם-זה להשתלם גם בלשון האנגלית.
הבעיה שבפניה עומד הערבי הצעיר בארץ אינה, השאלה, אם עליו להישאר ערבי, או ליהפך לאיש בעל השכלה אירופית. אין כל צורך בכך, שיבחר באחת מאלה: להישאר ערבי, או להיות לאיש בעל השכלה אירופית. הוא יכול להיות גם ערבי נאמן לארצו ולעמו ועם-זה להבין ולהעריך במלוא-השיעור את יתרונותיהן של השכלה אירופית ואמריקאית.
במאות השנים האחרונות הקדימה אירופה לצעוד לפני אסיה בשטח הישגי- התרבות. ואילו המנהיגות אינה נשארת תמיד בידי ארץ אחת. בזמנים שונים צעדו בראש העמים התרבותיים ספרד, צרפת, גרמניה ואנגליה. כיום עוברת, כנראה, המנהיגות התרבותית לידי ארצות-הברית, ויתכן שבעתיד הקרוב תעבור גם לידי רוסיה. ובאחד הימים, בעתיד הרחוק אולי תחזור אולי מנהיגות זו לאסיה - אולי להודו? ויתכן, שיבוא יום ותחזור לארצות הים התיכון. מי יודע? ואילו לפי שעה אל נא נתקנא יותר מדי באירופה ובאמריקה.
אבל לא רק הערבים עומדים בארץ הזזאת בפני בעיות קשות בשדה-החינוך. בעיות כאלה קיימות גם בחינוך היהודי.
קודם כל אותו סבך-היחסים שבין רשת בתי-הספר היהודים לבין הממשלה. יחסים אלה יעברו עתה תחת ביקורת על ידי הוועדה החדשה, שתגיע בקרווב מאנגליה. יש, איפוא, להניח שבעתיד הקרוב נרבה לשמוע על ענינים אלה.
אבל ישנן עוד בעיות יסודיות אחרות בשטח החינוך היהודי, והאחת היא בעית ''הצבר'', כלומר בעית הילד שנולד אתנו כאן, ולרוב בבית הורים, שהגיעו לא-מזמן לארץ. זוהי בעית הדור השני. וכיון שגם שני בני נולדו וחונכו בארץ, רשאי אני ליטול לעצמי את הזכות להשמיע כמה דברים בענין זה.
רוב ''הצברים'' ילדי עולים הם, שהגיעו לארץ מאירופה המרכזית והמזרחית. עולים אלהיצאו את מקומות מגוריהם הקודמים בשל כוחה המושך של הארץ, או בשל הכוח הדוחה, שבתנאי-חייהם בנכר. הללו הגיעו הנה במידת-מה של התלהבות והחלטה ליצור דבר-מה חדש. אך בילדיהם של עולים אלה, ב''צברים'', מתעלם לעתים תקפם של אותם כוחות- המשיכה- והדחיה. הרי ''הצבר'' לא ראה מעודו את אירופה ואינו יודע כללל ממראה-עיניו את יתרונותיה ואת חסרונותיה. ה''צבר'' אינו יכול לקרב את אירופה לארץ הזאת. ומן הצד השני לא נקל לו ל''צבר'' ליצור בארץ ערכים טובים מאלה של אירופה. עלינו לזכור שלגבי ה''צבר'' אין אירופה אלא שם רחוק ומרוחק.
ומאחר שאבותיו של ה''צבר'' נדחו על ידי אירופה, אתה מוצא לעתים ב''צבר'' זה, מתחת לסף ההכרה, איזה אי-רצון לגבי אירופה, ונוטה הוא לספוג לתוכו כל הידיעות השליליות על אירופה, שיקלטן מן העתונות או מסרטי-הקולנוע. דיעות רבות מסוג זה הן, לצערנו, דיעות כנות ונכונות. אבל יש ביניהן גם דיעות שליליות על אירופה שמוגשות לו במגמה ידועה ומתוך כוונה תחילה. עמדתו האויבת של ה''צבר'' לגבי אירופה ניזונה וחוזרת מידיעות, שיש בהן סילוף וגם מידיעות, שיש בהן מידה מלאה של אמת.
ומהיותם מנותקים מאירופה ומלאי בוז לאירופה; ויחד עם-זה חסרים הם כל ידיעות על אירופה, פיתחו ''צברים'' רבים דיעה מופרזת מאוד על חשיבות התפקיד, שהם עצמם עשויים למלא בארץ. טבעי הוא אמנם, שכל איש ואשה מתגאה בארץ-מולדתו. הרי באנשים צעירים חי מאז ומתמיד כוח חותר כביר לקראת העתיד. ואילו יש ליתן גבולות לשיעור-הערכה. ואין ספק שיש בזה משום נזק להתפתחותו הרוחנית של ה''צבר'', אם נניח לו להאמין שהארץ הזאת צועדת בראש העולם כולו. שכן אז יבוא יום, שבו יעבור עליו זעזוע נפשי גדול לכשיצא פעם לחוץ- לארץ ויראה במראה-עיניו מהי אמריקה ומהי אירופה, ולמרות ההרס האיום של מלחמה האחרונה.
בעיה בדומה לזו רווחת היתה לפני המלחמה בברית המועצות, בתקופה שמדינה זו היתה מנותקת כליל משאר ארצות אירופה. רבים מאזרחי מוסקבה התגאו, ובצדק התגעו, ברכבת התחתית שלהם. אבל הם לא ידעו כלום על רשת רכבות התחתית בברלין,
