אנחנו, הנאספים כאן, הננו למעשה חלוצים של מפעל הסתדרותי חדש. המפעל הוא קצר ימים, ארעי, אך לא מעט תלוי בנו - גם במרצים וגם בתלמידים - שמפעל נסיוני זה ישמש התחלה למפעל-קבע. מובן, בהנחה ש''מה שיהיה בכלל'' לא יחריב את אפשרות פעולתנו, בהנחה זו אנו חיים ופןעלים.
מנסיוני אני יודע, שכל מפעלי ההסתדרות נולדו בעצב. הקללה ''כי בעצב תלדי בנים'' - חלה גם על הלידות של תנועת הפועלים. אין ברירה, את העצב הזה צריך לקבל, דרכו צריך לעבור וללכת. ישכח גם העצב, היסורים יפוגו, ודבר-מה חשוב מכל זה יקום ויחיה.
בזמרה החלוצית של פועלי ארץ-ישראל מראשית העליה השניה לא קטן חלקה של השירה הקרויה בשם דתית. אולי יבואו פעם ויסבירו כיצד קרה הדבר שצעירים שיצאו מסביבה אפיקורסית ומהפכנית, הדוגלים בשם גישה רציונליסטית, שרים בדבקות ובהתלהבות שירי חסידים או קטעי תפילה. בין השירים ששרים פועלים מתוך התעוררות רבה יש תפילה בת ארבע מלים: ''וטהר לבנו לעבדך באמת'' - אחת התפילות היהודיות הגדולות. כמה דרושה לנו התפילה הזאת עכשיו, כמה דרושה היא לתנועה הסוציאליסטית בעולם כולו, כמה דרושה היא לתנועת הפועלים בארץ. ובהכנסנו עתה - יוצאי ארצות שונות, משבטי ישראל השונים - לירח-לימוד, לירח-חיים, נבקש כי אכן יקוים בנו: וטהר לבנו לעבדך באמת!
ב. כצנלסון
6
