פרק רביעי
היכרות עם אמא-אדמה
ודאי היו קשיים בעבודה הציונית בגולה. התנגדות של אדוקים, האוסרים ''לדחוק את הקץ'', התנגדות של ''בונדאים'', הצועקים חמס על הזנחת צרכי העם במקומות מושבו והפגית תשומת לבו כלפי נוף-חלום רחוק ב''ארץ הקברים'': והתנגדות המשטרה לפעולה לאומית-מדינית יהודית, משום שלפי דעת האומה השלטת חייבים היהודים להיות מדוכאים ומושפלים, לבל יעיזו להרים ראש, עד שיכירו ב''טעותם'' ויקבלו עליהם את ''דת האמת''. ההתגברות על קשיים אלה נתנה כעין הרגשת סיפוק של עושים //מעשי-גבורה'' לאומיים. אך למזלי הטוב היתה תמיד לנגד עיני המימרא העתיקה: ''אין ארץ-ישראל נקנית אלא ביסורים''. תמיד שיננתי לעצמי, שכל מה שעבר עלי הוא כאין וכאפס לעומת מה שצריך לסבול עוד כדי לזכות בארץ-מולדת לאומה גולה ולהכות שורש בה.הודות לחיסון נפשי זה לא נפלה עלי רוחי מקבלת-הפנים המדכאה, שהיתה מזומנת לי בשערי ארצי. שמונת ימי הנסיעה מאודיסה ועד למרחק מאות מטרים מחוף יפו, שם עמדה האניה בשעה 10 לפני הצהרים, היו נוחים הרבה יותר מהנסיעה הקצרה מהאניה עד החוף. המוני ספנים ערבים התנפלו עלינו בהמולה ובערבוביה, חטפו אותנו ואת חפצינו לסירות שהקיפו את האניה והסיעונו אל החוף על פני ים סוער ורותח, שאיים כל רגע בניפוץ הסירות אל הסלעים הבולטים מתוכו. על החוף קידם את פני קצין טורקי, שנטל ממני את הפספורט ותחב בידי פתקא אדומה, אותה פתקא אדומה הזכורה לדראון, שלפיה הורשה העולה היהודי להשאר בארץ לא יותר משלשה חדשים... מילא, יטיל הגבלות כחפצו - אמרתי בלבי, - העיקר שאכנס אל הארץ. אח''כ אשאר כאן בזכות הירושה של העם. אותי לא יזיזו מפה!
38
