|
מכוונת אלינו. באותו הזמן היינו נתינים זרים, מסתכלים מן הצד במלחמות השולטן, כשם שגם תבוסותיו בלוב ובבלקן לא נגעו בנו. אך כעת לא ניתן לנו להסתכל במאבק-האיתנים מן הצד. הממלכה הרוסית, שהגינה עלינו עד עתה, במידה שהגינה, מפני שרירות הפקידות הטורקית, היתה בין אויבי הממלכה העותומנית. נחשבנו, איפוא, כנתיני האויב והועמדנו בפני הברירה: גירוש מהארץ או קבלת עול הנתינות העותומנית. בהיותנו קשורים אל הארץ, ויתרנו על הנתינות הרוסית, שממילא אבד ערכה, משום שממשלת איסטאמבול ביטלה לפתע את הקאפיטולאציות ואת הזכויות היתרות של נתינים זרים. ודאי היתה זאת הרגשה מעיקה, כי לא נעים לאדם לראות פתאום את הגג הסכך נטול מעל ראשו והוא נתון לחרבוני קיץ ללא מחסה, אחרי שהתרגל בהרגשת בטחון במשך שנים רבות. במצב שהיינו נתונים בו אז נחשב כחסד מיוחד, אם השלטון העותומני הסכים לקבל אותנו תחת כנפיו. יתר על כן הוא הבטיח לוותר לזמן-מה על השתתפותנו במלחמה כחיילים. אנחנו קוינו, כי עד שיעבור זמן הארכה שניתנה לנו תסתיים המלחמה בתבוסת מלכנו החדש. אז אולי נוכל לבטל את כל השינויים במעמדנו המדיני שקבלנו עלינו מאונס. מההשתתפות בנפש במאמץ המלחמה שוחררנו לזמן קצר, אך לא מהשתתפות ברכוש. צרכי חיל המלוח העותומני-הגרמני לכיבוש תעךת סוטץ ולחדירה למצרים היו מרובים מאד, והם: סוסים ועגלות להובלה, צנורות להעברת מים (את אלה לא יכלו לקחת מאתנו, כי לא היו לנו פרדסים), פחים ריקים להובלת מים לצבא במדבר, שקים ריקים למלאותם עפר ולסתום בהם את התעלה - את כל אלה החרימו בעיקר מהמושבות העבריות או בעל-פה או בכתב (תמורת פתקאות לאוצר המדינה, שישלם את תמורתם אם יוכל ואם ירצה ...) . מכיון שניתנה רשות למחרימים לשלוח יד במטלטלי היהודים, לא מאסו גם בגרבי
130
|
|